עיזבון המנוח הנרי מוסקוביץ ז"ל ואח' נ' ההסתדרות המדיצינית

פסק דין

לפני תביעת עיזבון המנוח הנרי מוסקוביץ ז"ל (להלן: "המנוח") ויורשתו הגב' רחל מוסקוביץ הלר (להלן: "התובעת"), בגין מותו המצער של המנוח אשר נפטר בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים ביום 1.4.05. התביעה מייחסת לנתבעת, הבעלים ו/או המנהלת של ההסתדרות המדיצינית הדסה עין כרם בירושלים (להלן: "הנתבעת" או "ביה"ח") את האחריות לפטירתו של המנוח.

טענות הצדדים בקליפת אגוז

על פי כתב התביעה, המנוח, יליד 31/12/21, הופנה על ידי רופאת משפחה, באופן דחוף, לחדר מיון של ביה"ח ביום 17.1.05 והתקבל בשעה 15:09. סימנים חיוניים נלקחו על ידי האחיות רק בשעה 16:00 ורק בשעה 17:45 נבדק המנוח ע"י רופאה אשר רשמה תוכנית טיפולית והוראות לטיפול תרופתי. כמו כן, הוחלט כי המנוח יאושפז להשגחה במחלקת הפנימית של ביה"ח. ברם, בשל עומס במחלקה הושאר המנוח בחדר מיון עד שתתפנה מיטת אשפוז. לטענת התובעים, המנוח לא חובר למכשיר ניטור, למרות שסבל מהפרעות בקצב הלב ולמרות שבמהלך הלילה סבל המנוח מנשמת וחומו עלה וירד לסירוגין. ביום 18.1.05 נמצאו לחצי הדם של המנוח במגמה ברורה של ירידה דרמטית, ובשעה 11:00 המנוח היה במצב של שוק עם לחץ דם 73/50. הוסיפו התובעים וטענו, כי לאורך כל היממה לא נבדק המנוח על ידי רופא, לא נערכו התייעצויות לגבי מצבו ולא שונה הטיפול בו למרות התדרדרות במצבו.

עוד טענו התובעים, כי בשעה 12:40 דווח על ידי אחות כי המנוח "מזיע זיעה קרה" ועל כן בוצעה בדיקת א.ק.ג נוספת. סמוך לאירוע ביצוע הא.ק.ג פנה המנוח עם התובעת לשירותים, שם התמוטט. למנוח בוצעה החייאה, אשר ממנה יצא המנוח עם נזק מוחי משמעותי. סבלו של המנוח נמשך חודשיים וחצי עד שהלך לבית עולמו ביום 1.4.05.

התובעים ביססו את תביעתם על עוולת הרשלנות והעלו בסיכומיהם מספר טענות עיקריות כנגד טיבו של הטיפול הרפואי אשר הוענק למנוח על ידי הנתבעת במהלך אשפוזו בבית החולים. כן טענו התובעים כי הנתבעת גרמה להם נזק ראייתי מהותי בין היתר בכך שלא ניהלה רישום תקין ומלא של הרשומות הרפואיות, דבר המביא לטענתם להיפוך נטל הראיה והעברתו לכתפי הנתבעת.

הנתבעת כפרה בטענות התובעים, לעניין רשלנותה טענה, כי הטיפול שניתן למנוח היה ללא כל דופי ובהתאם לאמות המידה המקובלות. הנתבעת הוסיפה וטענה כי הנזק שנגרם נבע מאירוע פתאומי שהתפתח תוך דקות ספורות ולא היה ניתן למניעה. לגישת הנתבעת, בכך נשלל מכל וכל הקשר הסיבתי בין מעשיה או מחדליה של הנתבעת לבין אירוע הנזק ובעקבותיו מותו של המנוח. לטעמה, די בכך כדי להביא למסקנה כי דין התביעה להידחות. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי גם אם בנקודות מסוימות קיימים חוסרים ברישום שנערך, הרי שחוסרים אלה הושלמו בעדויות שהובאו לפני בית המשפט.

יצוין, כי בעקבות האירוע הגישה התובעת תלונה למשרד הבריאות. נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות מינה ועדה לבדיקת האירוע (להלן: "הועדה"). מסקנות הועדה צורפו לראיות מטעם התובעים.

חוות דעת המומחים

התובעים ביססו טענותיהם שברפואה על חוות דעתו של ד"ר יחיאל בר אילן, מומחה לרפואה פנימית (להלן: "ד"ר בר אילן").

כך כתב ד"ר בר אילן בפרק הסיכום בחוות דעתו:

"...לולא הרשלנויות הללו, ועל פי מצבו הבריאותי של החולה,

ותפקוד הלב הטוב שלו, הוא יכול היה לצפות לחיות עוד כמה

שנים, סביר אפילו מעבר לגיל 90".

מטעמה של הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' יורם לבוא, מומחה לרפואה פנימית, מחלות פרקים ואלרגיה (להלן: "פרופ' לבוא").

פרופ' לבוא כתב בפרק הסיכום בזו הלשון:

"החולה, למרות מצוקות האשפוז, טופל ע"י כל הצוות הסיעודי- רפואי

במיומנות המקצועית הגבוהה ביותר.

לצערנו, במהלך שהותו ב"מיון" סבל החולה מאירוע של "מוות קליני"

(א-סיסטולה) כאמור, אירוע שכזה היה צפוי ובלתי נמנע בחולה הנדון